דברים

אנו פותחים בספר חדש, ספר דברים. ספר דברים נקרא גם "משנה תורה", הספר בעצם חוזר על אירועי בני ישראל מאז יציאתם ממצרים. זהו סוג של סיפור בני ישראל במדבר, אבל מתוך נקודת מבטו של משה, מנהיג העם. ונשאלת השאלה מדוע משה חוזר על הדברים לבני ישראל רגע לפני הסתלקותו (מיתתו)? באם יש לו מה לחדש, זו הרי בעיה, כי יש אמרה שאומרת שתלמיד עומד על דעת רבו רק כעבור 40 שנה, אז מה יעזור באם משה כרגע מנסה ללמד את העם משהו חדש או להטיף להם מוסר, בשעה שהוא ממש רגע לפני מותו/ כאשר עליו אישית נגזר, לא להיכנס לארץ ישראל? החסידות מסבירה שאכן, יש כאן מעל פני השטח, בעיה בהסבר על עצם אמירת הדברים של משה לעם, למרות שהם דברי תוכחה, עדיין זה "מעט מיותר" בגלל שידוע הכלל הנ"ל שאין עומדים על דעת הרב 40 שנה.

שבת שלפני תשעה באב נקראת גם "שבת חזון" בשבת הזו מראים במחזה את בית המקדש השלישי לכל יהודי. מה יש לנו ללמוד מכך לעיסוק בשוק ההון?

הפרשה עוסקת בעיקר בעשרת הדברות (זוכרים ? משה חוזר ומסכם את כל תקופת מנהיגותו) בהמשך הפרשה נלמד את המושג "ושיננתם לבניך" כביכול, חובת האב ללמד את בנו תורה, אך רש"י שופך אור חדש בנושא ודווקא מלמד את כל מורי הדרך והמחנכים/ות שיעור בחינוך והוראה, שלדעתי צריך להילמד במכללות ובאוניברסיטאות, אבל נרחיב על זה בהמשך. מה הטעם שמשה חוזר כאן שוב על עשרת הדיברות?

מעט רוחניות שמשפיעה לנו על הגשמיות. פרשתנו השבוע היא פרשת עקב. בפרשה יש פסוק מאוד חזק ולו יש קשר הדוק לחיים בכלל ולמסחר בפרט שכל כולו עוסק בפחד!!! מה קורה לנו כאשר הפחד שולט לנו בחיים או יותר נכון לומר כאשר אנו נותנים לפחד להשתלט לנו על החיים. כל זאת בהסבר חסידותי של הרבי מחב"ד.

פרשת ראה נקראת תמיד לפני ר"ח אלול- חודש הרחמים והסליחות. יש בין שני הדברים הללו קשר הדוק. פרשת ראה עוסקת בבחירות, בחירות בין טוב לרע. בחירות בין הברכות שניתנו על הר גריזים ובין הקללות שניתנו על הר עיבל. רבים מקהילות ישראל חוששים מהחלק של ה"קללות" ואף חוששים לעלות לתורה בקריאה של החלק בקריאה שכולל את הקללות. לא רבים יודעים את ההסבר העמוק לזה שבעצם בתוך ה"קללות" יש עומק עצום של ברכות שלא ניתן ל"הציג" אותן בצורה של ברכות.

פרשתנו היא פרשת "שופטים". הפרשה פותחת בפסוק: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". לעומת זאת בנביאים מופיע פסוק דומה אך שונה לתקופת הגאולה: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה". מדוע הוחלפו השוטרים ביועצים בתקופת הגאולה? שוטר תפקידו לאכוף את הדין על האחר. יועץ אמור לתת עצה בערך ו"בגובה העיניים" לאחר, עצה שתתאים לערכו, מעמדו ולפי כוחו ויכולותיו.

הפרשה פותחת בפסוק: "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" מלחמות בכלל ושל בני ישראל בפרט מתחלקות לשני סוגים: מלחמת חובה ומלחמת רשות. רש"י מגדולי פרשני התורה כותב שהמדובר כאן במלחמת רשות! מלחמת חובה היא ע"פ ציווי אלוקי כמו המלחמה במדבר נגד עמלק. ומלחמת רשות היא מלחמה של שיקולים עצמאיים של בני ישראל כעם. לא מעט מפרשים מתרגמים את הדברים כאן (בנוסף למלחמה פיזית) למלחמה רוחנית, אישית בעצמך, כי המשך הפסוק פשוט מחייב הסבר נוסף ואחר מהפשוט. התורה מלמדת אותנו מהרגע הראשון שבו מחליטים להילחם בדברים השליליים שבתוכנו ורוצים להפוך לאנשים טובים יותר ו/או לתקן את המידות הרעות שלנו איך לעשות זאת עם הצלחה מובטחת.

בכל שישי אני נוהג לכתוב לכם כאן את פרשת השבוע ע"פ תורתו של הרבי מחב"ד. הפעם אני רוצה לכתוב לכם "ווארט"- זה משפט קצר שאותו מפתחים להסבר עמוק. הפרשה הקודמת הייתה "כי תצא על אויבך" והסברנו שהמטרה של היהודי ביציאתו למלחמה היא לחשוב באופן של "על אויבך"- מעל אויבך וכך הוא גם ב"מלחמתו" בכל דרכיו בחייו הרוחניים או בדרך להצלחה, הוא חייב לחשוב באופן שהוא מתחיל משהו שהוא כבר במצב של הצלחה וסיום, במחשבתו ובאמונתו, שהוא על אויביו ועל כל הדברים שיכולים להפריע לו בכלל וכשיהודי בא באופן נחוש כזה עם החלטה עזה ולהט ונחישות מתוך אמונה יוקדת אין דבר שיעמוד מול החלטתו "אין דבר העומד בפני הרצון".

הפרשה סוגרת לנו את השנה. פרשת ניצבים תמיד נקראת לפני ראש השנה. ע"פ מסורת ישראל בפרשה האחרונה בחודש מברכים בה את החודש הבא ונקראת גם "שבת מברכים", אך בשבת זו למרות שהיא הפרשה האחרונה לחודש אין מברכים את החודש ונשאלת השאלה היתכן, זו הרי השבת שסוגרת את השנה לשנה הבאה וכיצד לא מברכים בה את החודש הבא שהוא גם הפתח והראשית לכל השנה הבאה? המענה הוא פשוט, בשבת זו ה' בעצמו מברך את החודש, ומה הברכה? "אתם ניצבים היום כולכם"! בכל מקום שמופיע "היום" בתורה הכוונה לראש השנה. ה' מברך אותנו בברכה של היום, בראש השנה, אתם בני ישראל, עומדים בצורה הכי חזקה ואיתנה, ניצבים, לפני הדין וזוכים בדין (בראש השנה זהו זמן של דין) כלומר הכח שלנו הוא באחדות שלנו, "כולכם", יחד בצורה של כח, ניצבים ולכן זוכים בדין.

וילך והשבת היא גם שבת מיוחדת - שבת שובה. שבת שבין ראש השנה לכיפורים. בשבת זו אנו מוצאים שני קווים סותרים לכאורה תשובה ושמחה. הרמב"ם בספרו ההלכתי קובע שבעשרת ימים אלו התשובה והזעקה "יפה ביותר ומתקבלת היא מיד".- כלומר תשובה היא ענין צעקה שהיא ענין הפוך לשמחה. מנגד השבת מייצגת יום של שמחה ותענוג. שמחה- "וביום שמחתכם אלו השבתות" תענוג- "וקראת לשבת עונג".

הפרשה פותחת בפסוק: " האזינו השמיים .. ותשמע הארץ" לשמיים הרחוקים התורה מתייחסת במושג של משהו קרוב "האזינו" ולארץ הקרובה לנו התורה עושה שימוש במושג של ריחוק "תשמע". (כידוע למדקדקי הלשון ההבדל בין להאזין ובין לשמוע). עולם הפשט בתורה מסביר את הדברים על משה שהיה "איש האלוקים" ועבורו באמת השמיים והרוחניות היו יותר קרובים מאשר הארציות שלנו. אך קשה לדרוש הסבר זה רק ע"פ הפשט ולקבלו שמשה התייחס רק לעצמו בפסוק זה, כי הרי התורה היא נחלתו של כל יהודי וכל פסוק מתייחס לכל יהודי ובכל יהודי קיים חלק ממשה רבנו ולכן השאלה על פסוק זה נשארת על כנה.

בשמחת תורה, נקרא את פרשת "וזאת הברכה" ונחגוג את החג הכי שמח בשנה, שמחת תורה. חג שבו יוצאים מכל הגדרים וההגבלות שלנו ופוצחים בריקודים יחד כל עם ישראל סביב ספרי תורה סגורים כולל גם ועד ששמחים (בצאת החג, בערב) עם ספרי התורה מחוץ לבתי הכנסת ומביאים את הקודש לרחוב ולכל יהודי ויהודייה, כי שמחה אמיתית פורצת גדר, גם את גדרות הקדושה ולכן יוצאים עם הספרים לרחובות. ונשאלות מס' שאלות: 1. מילא תלמיד חכם שמסיים את לימוד כל התורה שאז מובנת השמחה שלו, אבל מה יש למי שלא קרא את כל התורה או רק חלקים ממנה לשמוח בשמחה זו? 2. אם כבר שמחים בסיום התורה, מדוע רוקדים עם ספרים סגורים ולא עם ספרים פתוחים שיעידו על מה למדנו ויביאו "הוכחה" לשמחתנו?