פנחס

פרשתנו היא פרשת פנחס.

אפתח ואומר שיש בפרשה מעט "ניגוד עניינים" שנוגדים את אופי נושא הפרשה ומצד שני חושפים המון על האנשים הבולטים בפרשה.

הפרשה הקודמת, בלק, מסתיימת באירוע קשה לעם ישראל.

בלעם, סתום העין, שניסה לקלל את עם ישראל, ללא הצלחה ועוד יצא מברך לבסוף (מכאן האימרה "בא לקלל ויצא מברך"), נותן עצה לבלק, מלך מדיין, שישלח את בנות עמו (ואפילו בת המלך גוייסה לצורך זה) לפתות ולזנות עם בני ישראל, הסיבה שבלעם נותן לבלק: "אלוקיהם של אלה שונא זימה הוא".

לצערנו, שבט אחד מעם ישראל, שבט שמעון, נפל מיד בפיתוי וזינה עם גויות שכאמור אסורות על יהודי.

בהתחלה, זה החל רק עם האספסוף שבשבט ואז החלה המגיפה בכל השבט.

אנשי השבט "הפגינו" אצל ראש השבט, נשיא השבט שלהם, זמרי, בטענה: "אנו נידונין במיתה ואתה יושב"?

כלומר הם בכלל לא באו להשמיע חרטה או לעשות תשובה, הם ביקשו לגיטימציה למעשיהם השפלים, בגידה בנשותיהם ולהליכה נגד כללי התורה.

נשיא השבט, בהחלטה די הזויה, במקום להוכיח אותם ולנסות להחזירם בתשובה, קם ופונה למשה רבנו בהתרסה, הוא לוקח אישה נוכרייה, מהמפתות, כזבי בת צור, למשה ושואל אותו: האם אישה זו מותרת לו?

משה כמובן אוסר לו אותה.

עונה לו הנשיא הסורר: אם זו (המדיינית) אסורה, מי התיר לך את אישתך?  (אשתו של משה, ציפורה, לא הייתה מעם ישראל במקור, היא ביתו של יתרו, כהן מדיין לשעבר שעזב את עמו).

 זמרי, נשיא שמעון, "שכח" שנישואי משה לציפורה היו קודם למתן תורה, שאז הכללים לא חלו על העם.

דבר שני, למרות וחרף אי קבלת התורה, משה גייר את ציפורה (כידוע ששבט לוי, שאליו שייך משה, קיימו ושמרו את כל התורה כולה עוד קודם למסירתה, כמסורת שקיבלו מיעקב אבינו ולכן הם היו השבט היחידי שלא שועבד במצרים ואף חי במקום הכי טוב במצרים, בגושן, מאז יעקב אבינו).

ולכן כל טענות זמרי, נשיא שבט שמעון, היו משוללות שחר והעידו על בורות עמוקה ובמקום לעמוד איתן מול שבטו והוקעת ה"מיעוט הסורר" הוא בחר להצטרף אליהם,  ממש "תמות נפשי עם פלישתים".

נפתח כאן מאמר מוסגר כתובנה אישית שלי (סוג של לימוד שלמדתי מסיפור בגמרא, מרבי מאיר בעל הנס שהיה לומד על אופי האנשים משמם): 

מדוע דווקא שבט שמעון היה זה שחטא? ומדוע הנושא נפל דווקא על הנשיא שלהם, זימרי?

הדבר, לדעתי, נעוץ בשמם.

שמעון נקרא כך ע"י לאה אמנו, על שם השמיעה שלאה ביקשה ילד מהבורא "כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה ..."- על שמיעה כתוב שהיא "חלשה" מראיה ולכן עדות שמיעה ניתן לפרוך בקלות והיא פחות קבילה בבית דין לעומת עדות ראיה (וגם אז צריך שני עדים שלא יהיה עד זומם) ומהמשך הפסוק מובן ששמעון בא לעולם עקב יחסי שנאה ללאה, אימו.

נזכיר גם מקרה קודם, כשהיה שמעון נער, יחד עם לוי, הם הרגו עיר שלימה, לאחר שבן המלך שם פגע בכבוד אחותם ולקח אותה בכח אליו וגם לאחר שכל העיר הסכימה להתייהד בברית שעשו עם יעקב, שמעון הפר את ההסכם של אביו ויחד עם לוי הרגו את כל אנשי העיר, בעודם כואבים את כאבי הברית, ביום הראשון- כלומר השבט קיבל מידה כנגד מידה.

שמו של נשיא שבט שמעון היה זמרי, כאמור, מלשון לזמר- לשיר, בשיר לא מוכרים אמת, מוכרים מה שהאוזן רוצה ואוהבת לשמוע, כמו רכילות, כי זה מענין.

השם מגיע גם מהמילה זימה- זימרי.

(חייב לציין שיש בכל שם גם דבר חיובי כמו שלילי, זמרי זה גם מלשון לזמר את העשבים, לזמר את האוייבים- לקצר אותם- מהמילה מזמרה)

נשיא שבט שמעון, שנטועה בו זימה, ע"פ שמו של נשיא השבט, הביא לידי ביטוי את האופי הפנימי שלו לידי ביטוי וזינה עם גויות, תוך שהוא מחפש הכשר ןמזמר "שטויות" להכשיר את מעשי שבטו, במקום להוקיע אותם ולהחזירם בתשובה לדרך המלך.

זמרי, בטענותיו למשה, בעצם היה "עד זומם", הוא מראש הכין למשה "מלכודת" בשאלה שלו ולבסוף התעלם מהעובדות האמיתיות ומדברי ה"פוסק" שלו ו"המנטור" של כל עם ישראל, כך זה כאשר אדם מגיע מראש עם קיבעון, בטח מעוות, הוא פשוט לא נותן לעובדות לבלבל אותו.

האישה שלקח, כזבי בת צור, גם כאן שמה אומר הכל.

כזבי- מלשון כזב ושקר, אבל איזה שקר? - שקר אמיתי מתחיל במעט אמת, אמת של "בת צור".

צור זו אבן חזקה, אבל חדה, כלומר כמה שהשקר מתחיל מדבר חזק וחד כך השקר יהיה "טוב יותר" עד אשר היא מגיעה ל"מלוכה", מלוכה שיקרית, הכתרת איש השקר ל"מלך"- המלך הוא עירום כשהאמת מתגלה.

מסקנה: שקר מתחיל ביסוד, בתת המודע שלנו, מתחיל במעט אמת ומסתיים בשקר ונוכלות גמורה כזו ששוכחת את היסוד והחסד שקיבלת בתחילת דרכך מהסבא, סבא יעקב אבינו.

כל שורש הטוב מהסבא, מושחת ע"י הדור הבא וכך מדור לדור יש ירידת הדורות.

עד כאן, סגרו סוגריים.

כאמור זמרי לוקח את כזבי בת צור ומזנה איתה ברבים, לעיני כל, בחוסר בושה וחוסר ערכים, בטח של נשיא שבט, שהיה בחסותו של משה ולמד ממנו וינק מידיו ומפיו את כל התורה כולה וזכה להצלחה ולהגיע לגדולה, לנשיא שבט.

פנחס, שהיה כהן הדיוט (פשוט) ראה את המקרה וגם הבין שמשה בהלם מהמעשה ופשוט לא מורה הלכה ברורה לגמרי: "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו". פנחס מבין את מצבו של משה ומנסה לעורר אותו בהלכה.

משה עונה לפנחס: "הלכה ואין מורין כן" ויחד עם זאת עונה לו בהמשך:

"קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (קורא האיגרת מוזמן לבצע אותה), בדברים אלו משה השאיר את הכל לשיקולו של פנחס ויחד עם זאת נתן לו את הכח לבצע את ההלכה.

ובאמת פנחס מבצע מעשה אמיץ מאוד נגד כל שבט שמעון, ללא חשש, ופשוט הורג את זמרי וכזבי בפעולה אחת ומיד המגיפה מפסיקה.

האגדה מספרת שנעשו לפנחס מס' ניסים בדרך, עד למעשה בפועל, כולל בזמן ולאחר המעשה.

אחד מהניסים היה שאף אדם לא עצר אותו, לא לפני ולא אחרי, הוא הצליח להרים את שני החוטאים על הרומח ולתת להם להתנוסס למעלה- כח עצום.

מה רצה פנחס לסמל במעשה הזה?

1. "סוף כל גנב (ונוכל) לתליה" ובסוף הנוכלות תתגלה באור השמש לעיני כל ואוי לבושה הזו.

2. לפעמים צריך מסירות נפש, עקשנות חיובית ותעוזה להביא את ההצלחה או לקטוע כשלים, לא הכל מושג ע"י         דיבורים, "המעשה הוא העיקר"- והמעשה בפועל לא יגיע מנבחר הציבור הוא יבוא דווקא מהציבור, האנשים            הפשוטים.

שוב פתחו סוגריים למאמר מוסגר.

פנחס שהיה כהן כאמור וכידוע כהן הוא איש של חסד!

גם כאן נפרק את שמו של פנחס. השם מורכב משני חלקים: פן- חס, הצד החס הרחום שלו, ככהן.

אז כיצד עשה מעשה כזה נועז ואף אכזרי?

זו בדיוק הנקודה, יש מעשים שנראים על פניו, בחיצוניות, אכזריים, אבל הם דואגים לכלל הציבור כמו להוציא תפוח רקוב מחוץ לסל, כמו להוציא תלמיד סורר מחוץ לכיתה, זו אולי פעולה "אכזרית או קיצונית", אבל הבסיס שלה הוא של חסד, למען הכלל כולו ושמירה עליו ואולי אף לעורר בכך את התלמיד "הרקוב" עקב מעשיו, לפעמים אנו צריכים סתירה לפנים בשביל להתעורר, אבל יש כאלו שזה דווקא מגביר אצלם את האגו ומידת הלחימה שמראש נתונה לכישלון.

זה בדיוק מה שפנחס עשה, יש בו פן חס, אבל הוא שינה אותו לטובת הכלל ובבסיס עשה מעשה של חסד למען הכלל ולמען עצירת המגיפה שפגעה בכל השבט בגלל מיעוט קטן וסורר.

פנחס היה בן אלעזר (הכהן). אלעזר מהמילים אל- עזר, מראש הובטחה לו העזרה וההצלחה האלוקית במעשה, כי הוא בא נחוש, נחוש בכללי התורה ולא מתוך ענין אישי, אלא למען הכלל.

סגרו סוגריים

על פעולה זו קיבל פנחס מתנות רבות מהאלוקים "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל...לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל"- פנחס שלא עשה זאת למען הכבוד שלו או למען המתנות שלבטח לא ידע שיגיעו, הוא עשה זאת למען הכלל תוך סיכון עצמו גם כאשר הדבר היה ההפך מאופי שלו הרגיל.

מה שמענין שבהמשך הדברים התורה חושפת את שם הנשיא והנוכרית, "באופן מפתיע", למרות שבפרשה הקודמת הכל מופיע בערפול "והנה איש מבני ישראל...את המדינית", ללא פירוט של שמות האנשים,

ונשאלת השאלה מדוע הערפול הזה בפרשה הקודמת?, הרי יש הלכה והיא חייבת להיות ברורה ויש ציווי "וביערת הרע מקירבך"- אור השמש מחטא כפי שאומר ה' למשה: ".. קח את כל ראשי העם והוקע לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל" אז מדוע העירפול קודם לחשיפה?

זו הוראה גדולה לכולנו בחיים.

יש המון מצבים שהאדם יכול ליפול בהם, גם למעשים שפלים ובזויים, ללכת נגד הדברים הטובים שלמד וינק והתקדם, ממש לירוק מהבאר ממנה שתה, ועדיין בהתחלה, נותנים לו הזדמנות לחזור מדרכיו ומעשיו הרעים, כי אולי הם נעשו בלהט הרגע והכעס ולכן לא חושפים את שמו, אבל מרגע שהוא הולך ומקצין במעשיו, בנוכלות שלו, בהסתה ובהכפשות, בהטלת הרפש ופשוט לא שומע ומכזב בעובדות הקיימות ומנסה להתל ולזמר שקרים וזימה לכלל, המסר אליו הוא שידע שלבסוף הוא יגמור בבושה כמו זמרי משבט שמעון, ממעמד של נשיא מכובד שישב בחצר המלך, משה, וינק ממנו את כל התורה וההצלחה שלו עד למעמד של נשיא, לבסוף הוא יגמור כסמל לטיפשות, זימה, שקר וכזב לעיני כל ישראל וכמובן שגם ביתו ינזק מהנושא כי הם כבר לא יזכו למעמד של אביהם, עקב מעשה אביהם ובטח לא יזכו לפרנסה שקיבלו בגלל אביהם, עת היה נאמן למשה.

מה למדים למסחר?

הגעת למעמד והצלחה, אל תירק לבאר ממנה שתית, אל תכפור באמת, תעמוד כמו "גבר" אחר מעשיך הרעים ותקן אותם במקום לבוא בטענות למשה, למנטור האמיתי שלך.

יש לך בכל רגע יכולת והזדמנות לתקן, אבל באם לא תיקנת ואף המשכת את מסכת השקרים הפנימיים שלך לעצמך, קח בחשבון: "קנאים פוגעים בו" – הבורסה תפגע בך, הקהילה תוקיע אותך, גם באם משה יהיה בהלם לרגע ויחוש פגוע איך תלמיד שלו, נשיא שבט אצלו,  הגיע למצב הזה?

תפקיד המנטור היא לשים לך מראה או לתת לך את ההכוונה הנכונה, אל תחפש את הפגמים גם אצלו, גם הוא יודע שאינו מושלם, גם לו יש כשלונות/נפילות מידי פעם, אבל דווקא עקב ניסיונו, הוא יודע לחזור מהר לדרך המלך ודווקא עקב מעמדו ותפקידו הוא רוצה שאתה לא תעבור את הדרך הרעה שהוא הלך בה בעברו או שהוא קשה איתם בדיוק כפי שהוא קשה עם עצמו, כשהוא לבד, בינו לבין עצמו.

מסר נוסף שיש ללמוד מהפרשה:

את הדרך הנכונה לבסוף למדים רק מהמנטור ולא מאף אחד אחר בקהילה, טוב ככל שיהיה, נשיא שבט, יד ימינו של המנטור- בסוף יש רק אדם אחד שאחראי עליך והוא ורק הוא יכול להכווין אותך לדרך המלך. 

שבוחרים שני ראשים להוביל אותך, סופך לצאת מבולבל וליפול בדרך כמו כל שבט שמעון.

הענין הוא להבין ולבחור למי אתם שייכים, למיעוט "משבט שמעון" או לכלל העם ששייך ל"כללי התורה" והתוצאות המוכחות יום יום בשוק ההון.

פנחס היה מפשוטי הכהנים, תלמיד פשוט (ומתברר שוב ושוב שלא פשוט להיות פשוט) ומסתבר שלמד כל דבר לעומק וכשהגיע זמנו להוכיח את כל העולם כולו, הוא קם ועשה מעשה והצליח, הוא כבר לא היה צריך את הוראת משה, הוא הבין שהוא חייב לפעול, אבל הוא היה צריך קודם את "ברכת משה" להצלחה, למרות שההצלחה הייתה נתונה לו מראש, מעצם האופי שלו.

אם אתה יודע משהו אמיתי וזה נגד הזרם- לך איתו עד הסוף, קח נחישות לדרך, אומץ, בסס את פעולתך על נתונים אמיתיים ומבוססים, אל תחשוש ללכת גם נגד האופי שלך ופשוט פעל- ההצלחה תבוא בדרך ממילא!!!

שבת שלום לכולם.