ויגש

הפרשה עוסקת בשני מוטיבים מאוד חזקים לאדם עצמו ולאדם בקהילה כל שהיא.

הראשון, פירגון והכרה בכישרון מיוחד ושונה של האחר ממך, גם באם הוא לא נפוץ ואינו ככלל בני האדם.

השני, הערבות האישית של המנהיג/המוביל לטובת חברי הקהילה.

פרשתנו פותחת במס' סיפורים השזורים זה בזה. הוקדם לזה סיפור האחים שיורדים למצרים בעצת יעקב אביהם, להביא להם מזון עקב הרעב שפקד גם את הארץ (למרות שאצל יעקב לא היה חסר אוכל, אבל הוא לא רצה להראות בעיני יושבי הארץ כשונה ולכן פקד על בניו לרדת למצרים כמו כולם ו"לשבור להם לחם" שזה מסר מעולה לעצמו, ללמוד שאסור לנכר עיניים!).

בניו, האחים כולם, יורדים למצרים (למעט בנימין הקטן, אח יוסף) להשיג אוכל, כאמור שלאחר עצת יוסף לפרעה, בפתרון החלום, המקום היחידי שהיה בו אוכל- היה במצרים.

 יוסף פוגש אותם, אך הוא לא מזדהה בפניהם והם לא הכירו אותו.

התורה מתעכבת על ענין זה בפסוק הבא: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" ונשאלת השאלה מה חשיבות הדברים שהאחים לא הכירו את יוסף? מדוע זה כל כך חשוב?

הרי כל מי שקורא את הפרשה יבין שהם מתייחסים ליוסף כמשנה למלך (עד לרמה מסוימת שתיכף נפרט עליה) והיות ויוסף לא אומר להם" "אני יוסף", אזי ברור שהם לא הכירו אותו, בטח לאחר שנים רבות שהוא נמכר על ידם, כילד כמעט והתגלגל עד למצרים.

רש"י, המפרש הגדול על תורת הפשט, מסביר שהאחים לא הכירו את יוסף כי היה נער וכעת הוא עם "חתימת זקן" (כלומר גידל זקן) ולכן ברבות השנים קשה היה להם לזהות אותו, אבל זה רק פרט "טכני" שמסבירים לבן חמש למקרא (כך רש"י מגדיר את הפירוש שלו לתורה, ע"מ שבן חמש יבין את הנקרא), אך התורה היא מלשון הוראה ואינה ספר היסטוריה והיא באה ללמד אותנו עומקים ורבדים על החיים שלנו בשוטף ועד כדי כך שכתוב שהיא "חיינו ואורך ימינו" והיהודי חי את חייו ע"פ פרשת השבוע ולכן יש להבין מה צופנת לנו התורה כשהיא כותבת "והם לא הכירוהו"?

תורת החסידות מסבירה את ההבדל בין האחים ליוסף.

האחים כידוע היו רועי צאן והיו הולכים להתבודד הרחק מהעיר שגרו בה לרעות את הצאן ובינתיים מתחברים עם האלוקות באופן מבודד ומגיעים לרמות רוחניות גבוהות מאוד, מה שהם לא יכלו לעשות בהמולת העיר.

יוסף לעומת זאת, נשאר בעיר ולא היה רועה צאן, גם כאשר מונה להיות משנה למלך, כתוב ששמר על יהדותו ודווקא במצרים נקרא והפך להיות "יוסף הצדיק" (הדמות היחידה אגב שכתוב עליה: "צדיק") כלומר, למרות כל מה שהיה על כתפיו, כל האחריות כמשנה למלך ודאגה לכלכלת העולם, הוא היה מחובר ברמות חזקות לרוחניות שלו ואת זה האחים לא הכירו, האחים לא הבינו איך יכול להיות שבן אדם מגיע להישגים רוחניים גבוהים מאוד כאשר הוא לא מתבודד ובמיוחד עם כל מה שיש על כתפיו בשוטף, כלומר עם כל הגשמיות והנטל בשוטף?

מכאן אנו למדים מוסר השכל לחיים, כאשר יש אדם שיש לו כישרון מיוחד ושונה ממך, גם באם הוא לא "בזרם" של כלל האנשים בעולם, בתחום העיסוק שלו, והוא שייך לאחוז בודד מ"הנוף" הכללי, זו לא סיבה לשנוא אותו, להטיל בו ספק או לא להכיר בשום אופן (בכח) בכישרונו, אדרבא זה הזמן והמקום להתחבר אליו, זה הזמן והמקום ללמוד ממנו איך הוא עושה את מה שאתה לא יכול לעשות או יותר נכון "עוד לא יודע לעשות" או בוא נלמד איך עושים את זה נכון, דווקא ממנו.

זה בסדר לבחון אותו, תקופה, להבין האם הוא באמת "יוסף הצדיק" או מתחזה (כמו רבים), אבל לאחר שבדקנו והוא הוכיח שהוא אכן "יוסף הצדיק", אז לאחר הבדיקה חייב ללמוד ממנו איך עושים זאת נכון, בשונה מאיתנו, ע"י קבלת האמת והדרך הנכונה להצליח כמוהו.

הסיפור השני עוסק ביהודה, אבל קורה דווקא בגלל בנימין.

כאשר האחים ירדו למצרים, יוסף ניסה לדבר איתם קשות ולהאשים אותם שהם מרגלים והם היו צריכים לספק הוכחות שבאמת הסיפור שלהם נכון ולא המצאה, כמו של כל מרגל, הוא אומנם סיפק להם את האוכל שרצו והם שילמו על האוכל (רק אח"כ הוא הורה להחזיר להם את הכסף בהצנע מבלי שהם יודעים ע"מ לבחון אותם האם ישיבו לו את הכסף וגם בשביל שיצטרכו לשוב אליו שוב למצרים, ע"פ מה שראה בעיני רוחו קדימה) ויוסף דורש מהם להבא, באם הם שוב חוזרים, להביא אוכל ממצרים, שיביאו את האח שהם טוענים שנשאר בבית, את בנימין, ועד אז הוא אוסר את שמעון כבן ערובה אצלו, כערובה לסיפורם עד שיוכיחו שהם אכן לא מרגלים ולא משקרים.

בפעם השניה, לפני ירידה נוספת למצרים, להביא שוב מזון, לאחר שיעקב נאלץ להתמרמר שוב על עוד אובדן של ילד מבחינתו, שמעון, היה לו קשה לאבד גם את בנימין, שהוא הילד "הנותר", מבחינתו, מרחל, אהובתו, וזיכרון יחידי שלו מיוסף, אבל הוא נאלץ "לשחרר" את בנימין, לאחר שהבין שאין ברירה אחרת ע"מ לאמת את סיפור האחים מול המשנה למלך ולשחרר את שמעון בחזרה אליו וזאת רק לאחר שיהודה מבטיח לו, שיערוב את הילד- ערובה והבטחה לערבות הדדית מצד יהודה.

האחים חוזרים ליוסף ושוב משתחווים לפניו, וגם מחזירים את הכסף בחזרה "כמקח טעות" ואז יוסף שוב עושה להם את אותו תרגיל והפעם שם את גביע המשנה למלך האישי שלו בחפצים של בנימין, על מנת להשאיר את בנימין אצלו ואז נכנס כאן יהודה למצב של מלחמה ואומר ליוסף במילים שלנו: "עד כה כיבדתי אותך, כמשנה למלך, אבל היות ואתה מאשים אותנו בגניבה ובעיקר כי "עבדך ערב את הנער", אז "ויגש יהודה".

"ויגש" זו לשון קשה עד למצב של הכנה למלחמה (כך המפרשים והמדרש מספרים), יהודה אומר לו: מבחינתי אתה שווה כמו פרעה, הטמא שלך, ואני אהרוג אותך ואותו ואת כל מצרים (התורה מספרת לנו שיהודה שאג שם כמו אריה וכל מצרים קיבלו פחד עצום כי שמעו את קול שאגתו בכל רחבי הארץ. לא סתם אנו שרים "אל תירא ישראל.. כי גור אריה הלוא אתה, כי אריה ישאג מי לא ירא", זה בזכות יהודה, שרבים מאיתנו, כיום, באים מזרעו וסימלו מאז תקופת התנ"ך הוא אריה).

נשאלת השאלה, מדוע על אחיו, שמעון, יהודה לא נאבק, כאשר יוסף אסר אותו בתחילה, ודווקא על בנימין, יהודה מוכן למות או להרוג ולצאת למלחמה מול כל מצרים וכך להתחצף למשנה למלך?

הרעיון הוא פשוט, שמעון היה ידוע בכוחו ובעזות שלו, כפי שהתורה מספרת לנו הרבה קודם, שהוא ואחיו לוי הרגו את כל בני חמור, עיר שלימה, בגלל שפגעו בכבוד אחותם, דינה ולכן לשמעון, יהודה לא חשש, כי הכיר בכוחו.

בנימין היה חלש, נער קטן, שהצריך הגנה אישית מיוחדת ומכאן כאשר החלש בקהילה יכול להיפגע, מחובתנו לעזור לו במחיר של "מלחמה" ועזות מצח, חיובית, נגד כולם.

בנוסף יש ללמוד מזה את העובדה שלבסוף כאשר יהודי עומד על שלו ומאמין באמת שלו, הוא אינו צריך לחשוש מכלום, האמת תמיד מנצחת, גם כאשר אתה בודד מול כל החושך של מצרים!

מה יש לנו ללמוד מזה לחיי המסחר?

קודם כל חייב להבין שאם למשהו יש כישורים ייחודיים שהגיע אליהם לאחר עמל קשה, התמדה, העזה, כישרון מיוחד ללמוד את השיטה ואת המהות של הדברים, במקום לעסוק בלימוד שיטחי של הדברים, אין זה אומר שזה לא אפשרי!!!

במקום לקנא ו"ללכלך", רק כי אתה לא מסוגל לעשות זאת, למרות שאותו "יוסף" התחיל בדיוק כמוך, לפני מס' שנים בודדות, אין זה אומר שלשניכם יש את אותם כישרונות ואולי ההתמדה והיזע על כל עסקה וכל הלימוד וההשקעה בשעות צפייה במאות ואלפי גרפים של מניות שעולות או יורדות חזק באותו היום, מידי יום, ולנתח אותם, מה חוזר בהן ומה מאפיין את רובן וכו', למרות שזה נעשה לאחר שעות העבודה ומאוד מאוחר בלילה, מבלי לתת שינה לעיניים עד שנופל האסימון... ולך זה לא קרה, כי לא השקעת כמוהו, לא התמדת כמוהו, אין לך תעוזה כמוהו, אבל אין זה מעיד שזה לא אפשרי!

הכישלון של האחד אינו מעיד על אי ההצלחה של האחר! (יש על כך מאות סיפורים בהיסטוריית הממציאים הידועים שכולם כשלו לפניהם וגם הם כשלו עשרות פעמים עד שהצליחו לבסוף. ללמדנו שגם אצל האדם עצמו, בעל אותם כישורים והתמדה וכו' ההצלחה יכולה לבוא לאחר לא מעט כישלונות בדרך, אז קל וחומר בין שני אנשים שונים מאוד).

מה ההוכחה שזה אפשרי?-

הצגת הוכחות חותכות לשיטות של "יוסף", הצגת תוצאות באחוזי הצלחה גבוהים עם רווחים איכותיים, יחד בתוך קהילה, ודווקא בתוך הקהילה ולא בצורה מבודדת רק לעצמך, ודווקא לבסוף מתוך שליחות, ודווקא לאחר שהוכחת ואתה ממשיך להוכיח לאחים שלך ולחברים שלך מספסל הלימודים ההיסטורי, שכל החלומות שלך מתגשמים ודבר שני – שלא השתנית בכלל, "אני יוסף"!

אותו יוסף שהכרתם קודם.

( את הספקנים יש לשאול מי היה גדול יותר איינשטיין או המורים שלו? ניוטון או המורים שלו?)

איך ממי ניתן ללמוד על השליחות הזו/ממי יש ללמוד איך להצליח?-

דווקא מיוסף.

יוסף שהבין דבר או שניים, בשונה מאחיו וחווה לא מעט דברים בחייו וכל הצרות שעברו עליו, דווקא יוסף שבא מאותם עולמות (ומכאן גם הרעיון שהפסיכולוגיה המודרנית והמתקדמת שואבת, לתת לאדם עצה דווקא לאחר שניסינו ממש להיכנס לנעליו ורק משם לתת לו את העצה הטובה ביותר עבורו בדיוק כמו הרעיון של חז"ל בפרקי אבות: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" ומכאן לצורה החיובית לעזור לאדם דווקא לאחר שהגעת למצב שאתה במקומו, משם אגב, שאבתי את רעיון/ההחלטה של "תיק האתגר", לאחר שמעט שכחתי מה הקשיים של כל בעל תיק קטן), דווקא יוסף שישב על אותם ספסלי לימוד עם אותם חברים, דווקא יוסף שיודע לתת את העצה הכי טובה מהמקום שידוע ומוכר לו, דווקא ממנו יש ללמוד ודווקא כאשר מתנהגים כיהודה לערוב את הנער, לעזור לחלש בתחום, להעיר את עיניו, לזעוק לכל העולם- "המלך הוא עירום" - על קורסים אחרים ומכללות ובטח על "ברוקרים" ולהסתכן במלחמה נגד בעלי אמצעים, שלא יבחלו בשום דבר נגדך ולעמוד מולם ביישור עיניים ולומר "המלך הוא עירום"- בצורה הגלויה ביותר ללא חשש מאיש, כמו יהודה- "ויגש יהודה" - בלי חשש אפילו להיכנס למלחמה!

כאשר האמת איתך ואתה לוחם צדק אמיתי והוכחת את עצמך לא פעם, אלא פעם אחר פעם, בכל מיני אופנים- אתה גם תוכל לערוב את הקהילה שלך הן בדרכו של יוסף והן בדרכו של יהודה כשני מלכים (הנוכחי, יוסף, ויהודה העתידי שממנו יוצא דוד המלך ומזרעו המלך המשיח) והאחים הבכירים ביותר מתוך שנים עשר השבטים.

גם במנטורינג מול הקהילה זה כך, חייב את שני האופנים.

להיות רך כמו יוסף ולתת את ההזדמנות לתקן ומצד שני לשאוג שצריך, על מנת לעורר את הקהילה או את הסוחר, כמו יהודה!- שאגה שהיא רק בשביל הקהילה או התלמיד, שאגה של אכפתיות ודרישה ללמוד, להשקיע, לשתף ולהיות חלק מקהילה נפלאה ותומכת.

לסיכום:

יוסף ויהודה מסמלים שני סוגי מנהיגות- 

יהודה מסמן את המנהיגות שהיא ערבות הדדית האחד לשני בכל מחיר, גם במחיר שאצטרך להילחם למען האחר ואילו יוסף מלמד אותנו, שלמרות שהגעת למעמד גבוה מאוד אל תשכח מהיכן הגעת "אני יוסף"- זה סוד ההצלחה של מנהיג אמיתי שצומח מלמטה,

בנוסף יוסף מלמד אותנו שלא משנה בכמה עיסוקים אתה עסוק, אל תשכח את הזהות שלך, אל תשכח את השורשים שלך, אל תשכח את בית אבא ותעשה הכל, אבל הכל, בשביל להביא את כל האחים שלך, כולל ההורים שלך, למעמד שלך- יוסף מלמד אותנו על אי החשש ממתחרים, על אי החשש שמשהו יהפוך להיות מוצלח בדיוק כמונו, כי זו מהותו של יוסף "יוסף לי בן אחר"- לעשות מהאחר בן ולבן הרי מעניקים הכל!

לא סתם משני מנהיגים אלו יצאו לנו שני המושיעים הגדולים ביותר שיביאו את הגאולה האמיתית והשלימה משיח מבית יוסף ומשיח בן דוד שיחד, החיבור המושלם בין שניהם יביאו לעם ישראל את הגאולה האמיתית והשלימה. 

ולמי שרוצה לקחת את הדברים לעולמות ההצלחה- אז רק כאשר תתנהל כמנהיג בשילוב כוחות מדרכו של יהודה יחד ובמשולב מדרכו של יוסף אזי תגיע ההצלחה שלך- הצלחה שהיא באין ערוך להשקעה שלך ביום יום.

שבת שלום ומבורך לכולם.